במפגש האחרון של האוהל האדום ביוזמתה והפקתה של ‘נעם ארז’ הנחתי מדיטציה של חיבור לגוף והקראתי את הקטע הבא, טקסט שכתבתי בהשראת תרגולי גוף, מדיטציה וחיבור להוויה הנשית הפועמת שבי:

כמה שפוי להרפות

את הכתפיים מאחריות יתרה

את הצוואר מחשיבות עצמית

את הלסת מכוננות לחימה

ואת הלשון מהצורך לדעת

פשוט להזכר ככה פתאום שיש לי

רגליים ואגן

שיודעים את מקומם על פני האדמה הזו

ומהווים בסיס קיומי

ממנו אוכל

להזדקף ברכות

להתרחב בפשטות

לנשום

לפעום

להיות

הרבה שנים הסתובבתי בעולם עם חוויה של יתמות מאם וניתוק מהגוף. 

ברמה הרחבה האדמה שנולדתי אליה הרגישה לי קשוחה וקשה, נדדתי בעולם אבודה ומנותקת, מחפשת תמיכה ועזרה מחוצה לי, בלי תחושת בית, הגנה, אהבה, הכלה והזנה.

המקומות היחידים בהם הרגשתי מחוברת ונינוחה היו כששהיתי בטבע הפראי, או עם חיות
ועם השנים גם כשהייתי מתרגלת תרגולים גופניים, רוקדת, נעה או יוצרת. 

לפני 12 שנים בערך במהלך לימודי גוף-נפש למדתי מדיטציה מונחית שמטרתה היתה התרחבות וחיבור לתדר של אהבה ששוכן ברקיע השביעי, בשמי אינסוף. בתחילת המדיטציה היה חלק קטן וסמלי בו ההנחיה היתה לרדת לכמה רגעים לבטן האדמה בדמיון ואז לחזור חזרה אל הגוף ולהתרחב כלפי מעלה.

מהרגע הראשון שבו ירדתי בדימיון לבטן האדמה האמת היתה שכל מה שרציתי זה להשאר ולשהות שם, זה היה לי היה לי כל כך פשוט וטבעי ונוח, הרגיש כמו בית, בהמשך השתתפתי גם בהנחיית דימיון מודרך לקרקעית האוקיינוס והתחושות היו זהות. 

בתחילה חשבתי שזו בריחה מהעולם או שיש בתדר הזה משהו לא רוחני ונחות. אך זה היה חזק ממני, התחלתי לתרגל לבד בבית, התמסרתי לתנועה שהיתה לי טבעית ואפשרתי לעצמי לשקוע עוד ועוד אל המעמקים לחקור את התדר, את השכבות, את האיכויות שבמעמקים.

גיליתי בבטן האדמה מרחב קדום, ראשוני, פועם, כמו תדר מקור לכל שישנו בעולם הפיזי, חומר גלם, מקדש לא נגוע, מרחב מזין, מכיל ומוגן, בית לחזור אליו ולשהות בו בעת הצורך.

מצאתי בתוך האדמה איכות של רחם אוניברסלית, הרחם של העולם והכדור כולו, הרחם של האמא הגדולה, אם כל שישנו
והיא לימדה אותי אט אט על ההוויה הנשית והאימהית. הלימוד שלה לא היה מילולי, הוא היה תחושתי, קולי, הוא בא אלי בתמונות והתחבר לגוף הפיזי שלי. 

לפני הגילוי הזה זלזלתי בכל מיני דברים – זלזלתי בכך שאני כל כך גופנית, שאני מבינה וחווה דברים בצורה הכי ברורה דרך הגוף והתחושות הגופניות. זלזלתי במבנה הרגליים והאגן הרחב שלי. הרגשתי שכל התעסקות בגוף, בצרכים שלו, בהפרשות שלו ובכאב או בעונג שלו היא נחותה, חשבתי שכדי להתרומם מבחינה רוחנית ונפשית עלי להתרחק ולהתנתק מהגופניות והארציות.

אך השיבה אל האדמה הראתה לי אחרת, היא לימדה אותי שהגוף שלי הוא חלק מהאדמה והבריאה והגוף עצמו כולל בתוכו את החכמה כולה ואת היקום כולו. היא הראתה לי שרוב הזמן אני ורוב בני האנוש מנותקים מהגוף ועל כן מנותקים ממנה האדמה ומין הטבע. היא הראתה שכולנו הנשים מחוברות זו לזו דרך הרחם והאדמה באופן עמוק, תומך ויציב.

דרך החיבור המחודש לגוף ולאדמה חזרתי לעצמי, למקור עוצמה שבי ולתבונה עתיקה ואט אט למדתי איך הקדושה שוכנת במרחבי הגוף ואיך אנחנו כבני אנוש מתרחבים בזכות כך שאנחנו מביאים נוכחות ותשומת לב למרחבים שמשלבים בפוטנציאל שלהם רוח וחומר – כמו מיניות, הריון ולידה, ריקוד ותנועה, יצירה, אומנות ומלאכה, טיפול בצמחים ועוד… 

אני מאמינה ומרגישה שריפוי גדול טמון לנו כנשים ולאנושות דרכנו או בזכותנו בכך שנחזור להיות מחוברות לגוף שלנו ולאדמה. כך נוכל קודם כל לשוב ולהרגיש מוזנות, בטוחות ואהובות מבלי שזה יהיה תלוי באף אחד/ת מלבדנו אנו.

אילו מנהגים לדוגמא מחברים אותנו לגוף ולאדמה ודרך כך לעצמנו – 

להיות בטבע ובקשר עם האלמנטים של הטבע, להיות במגע עם בעלי חיים, להשקיע את עצמנו בתהליכי יצירה ולשקוע למלאכה של הידיים, ריקוד ותנועה, גינון ומגע ישיר עם צמחים, לקבל או לתת מגע. להתחבר למקצב יציב ועקבי, שגרתי של מנהגים וטקסים שיש בהם הודיה לגוף וקשב אליו. 

להקשיב ולדאוג לגוף שלי, לצרכים הבסיסים שלו – איזון בין מנוחה לתנועה, שתיית מים מספקת ,אכילת מזון בריא, מחסה הולם ובטוח, התרוקנות תקינה. כמו גם לזכות שלו להיות בנוחות ועונג. לתת לו להיות זה שמוביל אותי, לסמוך על התבונה שלו, על האינסטינקטים שלו, ללמוד להכיר אותו, לדבר איתו ולאהוב אותו באופן אמיתי וכנה.

להיות בקשר ישיר עם הרחם, האגן ועם האיברים הנשיים – להניח ידיים על הבטן התחתונה, לעסות אותה, להניע את האגן, להקשיב לצרכים של האיברים הנשיים ולקצב הנכון להם בהתאם לזמן המחזור החודשי או לתנודות ההורמונליות. 

ימים של חיבור לגוף

מיטל פאר – מלווה תהליכי ריפוי והתפתחות נשיים, מאיירת אנטומיה אינטימית.